#התחלנו – #נוודות

אני חושב שכל מי שמכירה אותי אישית יודעת שאני אדם שמח, ישיר וחם. אישיות גדולה, קול גדול, צבעוניות מתפרצת, ואיזו חוכמת חיים שיוצאת מפיו של בחור צעיר מדי לתובנות שכאלה. הבחור הזה — שהוא אני — מודע לעול הכבד של המסע שאִפשר לכל הדברים היפים האלה לבוא לידי ביטוי. מולי עומדת אישה נרגשת, מתרשמת מהאישיות, מהמקצועיות ומהכריזמה, ומופתעת: איך זה יכול להיות שאתה בדיכאון? כן, אני בדיכאון. ואני מתקשה לתפקד. מתקשה להחזיק במסע שמאפשר לכל הדברים היפים האלה — שהם אני — להתקיים.

החולשה שהתחלתי לחוות הופיעה כבר בפעולות הפשוטות ביותר. “בוקר אחד לא רציתי לקום מהמיטה,” אמרה אורנה בנאי בהרצאה שהייתי בה השבוע. “ולמחרת — כבר לא יכולתי לקום.” דמעתי, כי היא תיארה אותי בדיוק. את החוויה שלי.

אני לא מכיר את עצמי לא מתפקד. אבל התעייפתי. אני לא ילד, אני בן 35, עברתי דבר או שניים בחיי, ואני אמור לעמוד יציב על הרגליים. וזה שזה לא קורה — זה שאני בפער מעצמי, כמו מתבונן מהצד בהערצה, מביט באיש שמודע לדרכו, מלמד אחרים ללכת, ודועך מעייפות — כי הוא לא מבין את העוצמה של ההצלחות שלו. אין להן ערך בעיניו. הן סתם עוד תחנה בדרך, במסע שלא ברור לאן הוא הולך — למרות שמאוד ברור היכן הוא התחיל. והפילוסופיות הגדולות עומדות כמו תפאורה יפה על במה גדולה; והכלים של היום מאפשרים לזה להיות חדשני ומרהיב, מהיר כל כך, מרחיב עד כדי איבוד משמעות — כי אני פשוט עייף. התעייפתי מעצמי, התעייפתי מהדרך, התעייפתי מכמות התובנות. התעייפתי מההליכה הארוכה ומהתקופה — עד שהנפש שלי זעקה לי ״תעצור״.

עצרתי. התיישבתי בפינה הכי נעימה בדירה שלי — הבית שלי מזה 11 שנים, שזה הרבה מאוד זמן. לא מעט העירו לי שבתקופה כזו כבר היה עדיף לקנות את הדירה. לו רק היה לי את הכסף.. כמה עברתי בדירה הזו, את כל הבגרות הצעירה שלי; הפכתי בה לאדם מבוגר. החלמתי בה מהילדות שלי, החלמתי בה מהמשפחה שלי, הפכתי בה למי שאני. חוויתי בה את הרגעים הנמוכים ביותר בחיי, וגם את הגבוהים ביותר. הדירה שלי היא המרחב הכי בטוח ומוגן שיש לי. המקום הכי נוח, מותאם בדיוק לצרכיי ולקפריזות שלי. אבל מצאתי את עצמי כלוא בביתי שלי. כלא. כי עייפות שכזו, במקום כל כך נינוח, לא יכולה לאפשר החלמה. זה הפך כמעט לאשפוז כפוי. ואני — סטיבן — לא יכול לפרוח במקום כזה. לא יכול להיות במקום שלא טוב לי בו אפילו דקה אחת מאז שאני ילד. פתאום הבנתי שכל דקה נוספת במקום הנפלא הזה תפיל אותי לתהום שאי־אפשר יהיה לצאת ממנה.

נותר רק לבקש עזרה. לקחת אחריות על החיים שלי. זכיתי — בזכות המסע הזה, שהוא מורכב, ארוך ומסורבל כל כך — לשבט של אנשים ונשים שעטפו אותי חזק. שהחזיקו אותי, צעדו איתי, תמכו בי, חיבקו אותי, בכו איתי, התפרקו איתי, הרכיבו איתי מחדש. ששָתקו איתי — הרבה שתקו איתי — הניחו לי, הנשימו אותי ונשמו אותי. ובימינו — זה החוסן הכי גדול. כי להיות עטוף באנשים שלא יוותרו עליך, מאפשר לך להחלים, להתמודד עם מה שזה לא יהיה — ולהתחזק.

היציאה מהבית אל הנוודות נועדה להזכיר לי שבבוקר צריך להתקדם ליעד הבא — לא משנה אם מתאים לי או לא. שיש לי הרבה מאוד מה לכתוב עכשיו. אספתי מספיק חומר. כתיבת הספר החדש היא הדבר הכי יציב שיש לי. והבלוג הזה — הוא פשוט ההזדמנות לשתף את המסע הזה. את הבחירה לקחת אחריות על עצמי. להתמודד עם הפחדים שלי. ברגע הכי שפל ואפל בחיי התמוטטתי בבכי על הרצפה במרכז הדירה. החזקתי את כל הגוף מכווץ והתפללתי לעזרה. קראתי לבן אדם הכי חזק שיש לי בחיים — לי עצמי. לאיש שמלווה אותי כבר 35 שנים. והאיש הזה נעמד מולי במראה, הביט לי בעיניים, והבטיח לי שהוא לוקח אותנו לחוף מבטחים.

בון וויאז׳.

עדכונים נוספים — בהמשך.

לבינה היה קשה להבין שיש בעיה עם הפרופורציות, אבל עדיין ממחיש את האווירה.